זיהוי פנים בבית המשפט

טכנולוגיית זיהוי פנים ספגה ביקורת נרחבת על חדירה לפרטיות, חוסר דיוק ואף על תרומתה למעצרי שווא. אבל לאחר שסיפקתי שירותי זיהוי פנים לסניגוריה הציבורית בישראל במשך מספר שנים, מתברר שההפך הוא הנכון. שוחחתי עם עורכי דין שבחרו להשתמש בזיהוי פנים בבית המשפט. להלן התובנות שלהם.

אחד מהם הוא עו”ד דותן דניאלי, שמנהל משרד עצמאי להגנה פלילית כבר 20 שנה, עם התמחות בעבירות צווארון לבן ועבירות חמורות. בשנים האחרונות עו”ד דניאלי השתמש בטכנולוגיית זיהוי פנים בשיתוף פעולה עם הסניגוריה הציבורית בישראל, כדי לסייע בזיכוי נאשמים. גילוי נאות: שימשתי כמומחה זיהוי פנים בבית המשפט במספר תיקים שטיפל בהם דניאלי.

זיכוי נאשמי שווא

“אני עובד עם הסניגוריה הציבורית בישראל כעורך דין חיצוני,” מסביר דניאלי. “ובמסגרת זו טיפלתי בלא מעט תיקים שבהם השתמשנו בזיהוי פנים כדי לזכות נאשמים. התיק הראשון היה ב-2020.”

ביקשתי מדניאלי לספר על כמה תיקים.

“היה לנו תיק שבו קטין הואשם בעבירות מין. פני החשוד, כפי שנראו בווידאו מזירת הפשע, היו מטושטשים מאוד. ובכל זאת, הפרקליטות והמשטרה טענו שמדובר בלקוח שלנו,” הוא מספר. “בית משפט השלום התעלם מחוות הדעת של המומחה לזיהוי פנים שהגשנו והרשיע את הקטין. אבל בערעור, בית המשפט המחוזי קבע שלא ניתן לזהות בוודאות את החשוד בסרטון וזיכה את הנאשם — בין היתר בהסתמך על חוות הדעת של זיהוי הפנים.”

במקרה אחר של דקירה, עד זיהה את הנאשם לאחר שצפה בווידאו. “אבל הסרטון, שצולם במצלמות אבטחה בזירה, היה באיכות נמוכה,” אומר דניאלי. “חוות דעת מומחה שהתבססה על תוכנת זיהוי פנים סייעה לנו להפחית את האישום ולהגיע לעסקת טיעון.”

ומה לגבי פרטיות?

דניאלי מבהיר שהוא רואה בעצמו תומך נלהב בפרטיות. אז איך זה מסתדר עם שימוש בזיהוי פנים בהגנה על נאשמים?

“יש בהחלט בעיית אח הגדול חמורה עם מצלמות שמתפשטות בכל מקום, והמשטרה עלולה להיות מחוברת למצלמות האלה ולעקוב אחרי כל תנועה שלך,” הוא אומר. “אבל במקרים שבהם ההגנה משתמשת בזיהוי פנים כדי לזכות מישהו — הם עובדים עם חומרים שהמשטרה כבר הציגה. ואז להגנה יש זכות תגובה. בשלב הזה אין פגיעה בפרטיות, כך שזו כבר לא שאלה.”

הוא מוסיף, “בית המשפט בישראל קבע שזכותו של הנאשם להליך הוגן גוברת על זכותו של צד שלישי לפרטיות. ושני הטיעונים האלה נותנים לנו לגיטימציה מלאה להשתמש בזיהוי פנים לזיכוי נאשמים בבית המשפט.”

שיעור הרשעות שווא גבוה

מחקרים שצוטטו על ידי Innocence Project מעריכים שלפחות 4% מההרשעות בארה”ב הן שגויות — ויש המעמידים את הנתון על עד 10%, בעיקר בגלל התנהלות פסולה של רשויות, טעויות בזיהוי עדים, ועדויות פורנזיות שגויות. דניאלי מתייחס לכל אחד מהגורמים הללו בהקשר של זיהוי פנים.

התנהלות פסולה של רשויות

“המשטרה לא מספיק כנה כדי להודות מתי היא השתמשה בזיהוי פנים וזה הראה שזה לא החשוד או שהתוצאה לא הייתה אמינה,” הוא אומר. “הם מסתירים את זה וממשיכים בהליך הפלילי. הם יעדיפו עדות אנושית, גם כשדי ברור שזיהוי פנים — שהוא הרבה יותר מדויק — היה פוסל את האדם.”

“איך בכלל ייתכן,” הוא שואל, “שהמשטרה מסתירה תוצאה של אי-התאמה כשנעשה שימוש בזיהוי פנים עם תמונות באיכות ירודה, ועדיין ממשיכה בהליך? הרבה מזה נועד שההגנה לא תגלה.”

הטיית עדים

דניאלי מדגיש גם את בעיות הזיהוי של עדים. “לא כל העדים אומרים את האמת. יש הטיות קוגניטיביות — מתועדות היטב במחקר — שמראות שעדים משלימים מידע חסר בצורה לא מדויקת,” הוא אומר. “אנשים נוטים לטעות, במיוחד כשאומרים להם מראש מיהו החשוד.”

“יש גם נטייה של עדים להכליל לפי קבוצות אתניות. אם העבריין היה שחור, ומראים להם חשוד שחור, הסיכוי שיזהו אותו חיובית גבוה יותר רק כי הוא שייך לאותה קבוצת אוכלוסייה.”

לדבריו, זיהוי פנים בדרך כלל נכנס לתמונה במקרים שבהם הפרקליטות מציגה זיהוי עדים, והלקוח טוען, “זה לא אני.” במצבים כאלה, “זיהוי פנים הוא הכרח. כשזה המילה שלך מול שלהם, אתה חייב שובר שוויון.”

“אנחנו רוצים לנטרל את הפחד של השופט — שופט שמסתמך על זיהוי לא ודאי,” הוא אומר. “שם חוות דעת מומחה היא קריטית.”

הוא מבהיר שזיהוי פנים משמש רק כשהאישום מבוסס על טעות בזיהוי מתוך סרטון או תמונה — במיוחד כשהחומר באיכות נמוכה והפרקליטות נשענת על זיהוי חזותי. “הבעיה העיקרית שזיהוי פנים פותר היא הפחתת המשקל של זיהוי אנושי שגוי. זה מחליש זיהויים מוטים.”

הוא מצביע גם על זיהוי עצמי שגוי בחקירות. “אתה עשוי להיות מופתע, אבל יש לא מעט מקרים שבהם אנשים מזהים את עצמם — והם טועים.”

דיוק של זיהוי פנים

לגבי דיוק הטכנולוגיה, דניאלי ברור מאוד: “הטכנולוגיה של היום מדויקת מאוד. היא בשימוש בנמל התעופה בן גוריון, ובדרכונים ביומטריים ברחבי העולם.”

ואכן, לפי מחקר בראשות NIST שפורסם ב-2018 ב-PNAS, אלגוריתמים מובילים של זיהוי פנים עולים בקלות על בני אדם בזיהוי פנים.

המחקר גם מצא שיידרשו עשרה מומחים פורנזיים שיעבדו יחד כדי להשתוות בדיוק של מערכת זיהוי פנים מהשורה הראשונה. needless to say, מומחים פורנזיים לא עובדים בקבוצות כאלה — וגם אם כן, הניתוח שלהם היה לוקח ימים או שבועות לעומת שניות או דקות של תוכנה.

דניאלי מסכים. “זיהוי פורנזי שמתבסס על סימנים פיזיים או תווי פנים מוגבל מעצם טבעו — אין ודאות מוחלטת. כשמומחה פורנזי אומר ששני פרצופים דומים ואין ראיה נגדית, קשה להילחם בזה. זיהוי פנים נותן לך את הפתח הזה.”

תפקיד קריטי בצדק

לדבריו, זיהוי פנים יכול לשנות את מהלך התיק. “זה ממלא תפקיד קריטי, במיוחד כשאנשים במעצר וההליך המשפטי מתארך. עוד לפני שהעד מזהה, בית המשפט כבר עלול להיות משוכנע. אבל אם מוגשת חוות דעת מומחה לזיהוי פנים, הצד השני שומע את זה — וזה משפיע. זה עוזר להגיע לעסקאות טיעון, או אפילו לזיכויים מלאים. אנשים לעיתים מבלים יותר זמן במעצר מהעונש שהם היו מקבלים לבסוף, רק כי ההליך כל כך איטי.”

“כשיש חוות דעת חיובית, אין לפרקליטות כלים אמיתיים להתמודד מולה. זה השימוש העיקרי בזיהוי פנים: מניעת הרשעות שווא.”

הוא מדגיש שחוות דעת צריכות להיכתב על ידי אנשים ישרים. “אתה צריך אנשים כנים שיכתבו את חוות הדעת,” הוא אומר. “אחרת, המשטרה יכולה להשתמש בזה להרשעות שווא — יש אנשים עם אג’נדות.”

הוא גם מזהיר מהסתמכות בלעדית על זיהוי פנים להרשעות, במיוחד מול הסיכון של זיופי דיפ-פייק. “הכול תלוי באיכות התמונה. אם התמונה ברורה, אין צורך בניתוח — כולם רואים. אבל כשהתמונה גרועה, זיהוי פנים עוזר לשלול.”

תיק תקדימי סביב צילום איקוני ישראלי

במקרים אחרים, האתגר הוא לא להפריך זיהוי מוטעה — אלא לקבוע זיהוי נכון. זה היה לבו של תיק מ-2024 שטיפל בו עו”ד שלומי בן-סבו (L.L.M), עורך דין אזרחי ובורר מוסמך, שעומד בראש משרד בוטיק בתחום האזרחי, המסחרי והנזיקין.

התיק עסק באחד הצילומים האיקוניים ביותר בתולדות ישראל: צילום הצנחנים בכותל, בזמן שחרורו במלחמת ששת הימים ב-1967, שצילם דוד רובינגר ז”ל. כמעט שישים שנה אחרי הצילום, פנתה משפחה שטענה שהצנחן שבשמאל התמונה אינו לקוחו של בן-סבו — אלא אביהם המנוח. בן-סבו שכר אותי לכתוב חוות דעת מומחה בתיק הזה, שהתבססה על טכנולוגיית הזיהוי פנים של החברה שלי.

“בית המשפט התבקש לקבוע מיהו הצנחן השמאלי בתמונה,” אומר בן-סבו. כדי להכריע בשאלה, פנה לטכנולוגיית זיהוי פנים.

“מספר חברות מובילות בתחום זיהוי הפנים נותחו את התמונה והשוו אותה לתמונות ידועות של הצנחנים המעורבים. שלוש מערכות שונות — כולל אחת מצד שלישי בלתי תלוי — הגיעו לאותה מסקנה: מעל 90% ודאות שזהו ציון קרסנטי, הלקוח שלי. לעומת זאת, התמונה של המועמד האחר, אברהם ברנשטיין ז”ל, קיבלה רק 15–20% — הרבה מתחת לסף להתאמה.”

זיהוי חד-משמעי

בית המשפט קיבל חוות דעת מומחה מפורטת על המתודולוגיה והממצאים, והמומחה שביצע את הניתוח העיד בעצמו. “המסקנות שלו לא הופרכו,” מציין בן-סבו.

הוא הדגיש את עוצמת הטכנולוגיה: “הצורך בזיהוי חד-משמעי על סמך עובדות קשות — כ-60 שנה אחרי הצילום — הראה שיכולת הניתוח של תמונות בשיטות פורנזיות מסורתיות נחותה בבירור מיכולת ניתוח תמונות פנים באמצעות תוכנה. זה מסנן רעשים לא רלוונטיים — לכלוך, צללים, עיוותי מלחמה — ויכול לפעול גם כשהפנים מכוסות חלקית או כשהתמונה ישנה. המערכת מתמקדת במבנה, לא בניחוש.”

בן-סבו מוסיף, “בעוד שזיהוי פנים נמצא כבר שנים בשימוש בהגנה פלילית בישראל, הוא עדיין נדיר בהליכים אזרחיים. בהתחלה בית המשפט היסס להתייחס לחוות הדעת כסופית, אבל בסוף לא יכול היה להתעלם ממנה — במיוחד כשדו”ח המומחה הנגדי נדחה כולו ואף זכה לביקורת מהשופט.”

נקודת מפנה משפטית

ניסיונות הצד שכנגד לערער על הממצאים עם מומחים אקדמיים לא צלחו. “למרות שבית המשפט נמנע מלהכריע על סמך ממצאי הזיהוי בלבד, הוא ציטט אותם גם בפסק הדין וגם בפרוטוקול,” אומר בן-סבו. “זו תפנית משפטית משמעותית. זה פותח את הדלת לשימוש בזיהוי פנים בסכסוכים אזרחיים שבהם יש שאלה של זהות. אנחנו לא מדברים על ספקולציה — אלא על ממצאים מבוססי נתונים.”

למרות זאת, בית המשפט בחר לא להכריע והוציא פסק דין שלא קובע את זהות הצנחן. בן-סבו מודה, “כפי שהסברתי, לבתי המשפט יש נטייה לשמרנות מול חידושים טכנולוגיים — במיוחד בערכאות נמוכות. אבל ברור שהשופטים לא התעלמו מהממצאים.”

האם שכחנו את הפרטיות?

שאלתי את בן-סבו כיצד השימוש בתוכנה מתיישב עם מחויבותו רבת השנים לזכויות אזרח ופרטיות.

“התיק הזה נסב על זהותם של שני צנחנים מוערכים, והראיות הגולמיות בהן השתמשנו היו אותן ראיות כמו בשיטות פורנזיות מסורתיות. אז כאן לא הייתה בעיית פרטיות,” הוא אומר.

“אנחנו חייבים להודות שהתוצאות של הזיהוי היו מכריעות. כששלוש מערכות נפרדות מגיעות לאותה מסקנה, זה רק עניין של זמן עד שבתי המשפט לא רק שיאפשרו ראיות כאלה — אלא ידרשו אותן.”

ובכל זאת, הוא זהיר בנוגע להשלכות הרחבות. “טכנולוגיית הזיהוי פנים כאן, והיא חזקה. אבל חייבים להשתמש בה באחריות, עם גבולות חקיקתיים נכונים שיגנו על הפרטיות וימנעו ניצול לרעה.”

כלי לצדק

זיהוי פנים התחיל למלא תפקיד חשוב בבתי משפט — לא כדי להפליל, אלא כדי לזכות חפים מפשע ולהציע אלטרנטיבה מדויקת יותר לשיטות פורנזיות מסורתיות. ככל שיותר בתי משפט יכירו בכך שזיהוי פנים הוא כלי, לא פסק דין, כך ערכו בקידום הצדק צפוי רק לגדול.